<h1>ראבי"ה סימן רפ"ט</h1>
<h2>דף קלז:</h2>
מל ולא פרע כאלו לא מל. ואי איכא היסח הדעת צריך לחזור ולברך גם המוהל גם אבי הבן כשיפרע, וכל שכן אם צריך לחתוך גם הערלה. תנו רבנן המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. ומדת חסידות [אחר] שיברך יגלה ערות הקטן, ואם לבו נוקפו ובהול מוטב שיגלה מיד ויברך. וזכר לדבר, שאמרו רבותינו [ברכות ל"ד ע"א] אם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר [לתפלתו] רשאי ואם לאו אינו רשאי, והתירו לו לבטל מצות [ברכת] כהנים. אבי הבן מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. נהגו העם שיברך אבי הבן אחר המילה וכל זמן שטרוד המוהל בפריעה, שגם זה עובר לעשייתו הוא. ויש שנחלקו בדבר, שיש שאמרו שלשון להכניס משמע קודם, ויש שאמרו שלשון עבר הוא, שזכה כבר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, הילכך בתר פריעה מברך לה. ושהחיינו לא מברך, משום צערא דינוקא, דלהכי נמי לא מברכינן בשבוע [הבן] שהשמחה במעונו, כדאיתא בפרק קמא דכתובות [ח' ע"א], ושהחיינו לא שייך אלא על דבר שמחה, דומיא דפדיון הבן. וכן השיב [רבינו תם]. [ולי נראה דלא מברך] שהחיינו אלא כדעביד המצוה המוטלת עליו העיקר, כדתנן בפרק קמא דקידושין [כ"ט ע"א] האב חייב לפדותו ולמולו, ואפיק ליה מקרא, והיכי דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למוהלו, [ולא למיפרקיה]. ולישנא מוכח כן דנקט בסוף מסכת פסחים [קכ"א ע"ב] אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך שהחיינו מי מברך אבי הבן מברך דקעביד מצוה או כהן מברך דקמטי (ליה) הנאה לידיה, ומסקנא אבי הבן מברך שתים, ומשמע משום שעליו לפדותו. וכן נמי למוהלו, וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים [ז' ע"ב] אבי הבן מאי איכא למימר, משמע דלא סגי דלא איהו מהיל, אם הוא אומן. וודאי אם אבי הבן מל לבנו מברך שהחיינו אחר שמברך על המילה וגם להכניסו, אבל משום דרוב העם אין מוהלים לא הורגלו בכך. וראיה נמי, דקתני במסכת סוכה [מ"ו ע"א] ובתוספתא פרק הרואה [ברכות פ"ו] ובירושלמי פרק הרואה [ברכות פ"ט ה"ד] העושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה ושהחיינו, ותו קתני העושה לולב לעצמו [ציצית לעצמו מברך לעשות לולב וציצית ושהחיינו], וכן טובא, ובכולהו נקיט לעצמו ושהחיינו [כו' עד] המל אומר על המילה ואבי הבן מברך להכניסו וכו', ולא קתני המל את בנו, דדמי [ל]עצמו, כדאמרינן בפרקין לעיל [קל"ג ע"א] תינח גדול קטן מאי איכא למימר, ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין, וטעמא משום דרוב העם אינם מוהלין, אבל אי הוה לעצמו או לבנו, דומיא דהנך, מברך שהחיינו. וכן בעשה סוכה לאחר אינו מברך שהחיינו. והא דאמרינן במנחות [ע"ה ע"ב], ובפרק כיצד [ברכות ל"ז ע"ב] מייתי לה, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו, התם אי איפשר אלא בכהנים, כי עליהם הטילה התורה להק[ריב]. וכן דנתי לפני אבי מורי ולפני כל הישיבה כשמלתי אני את בני, והודו לדברי, וברכתי גם שהחיינו. והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו'. המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו' ברוך אתה י' כורת הברית אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד וכו'. ובירושלמי איכא תשתלח אסותא מן שמיא לאימה דרבייא הדין דהיא צריכא אסו וכו' תשתלח אסותא לרבייא הדין דהוא צריך אסו וכו'. וכן נוהגין [בלומברדיאה] עדיין שאומרים כך. ולכך נהגו להטיף מן היין של ברכה בפי הקטן. וגם כן נוהגין שיאמרו קיים את הילד הזה וכו'. ובהלכות תענית כתבתי כשחלה מילה ביום התענית מאי דינו. המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה המברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית [שאילמלי דם ברית] לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי [יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה י' כורת הברית]. ואם מל את העבדים אומר נמי הכי, אלא שאומר למול את העבדים במקום למול את הגרים. ומטבילים אותו בפני בית דין ומקבל עליו עול מצות, כדאיתא בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"ב]. וכן לעבד משוחרר. ואם קנה [עבד] מן הגוי ורוצה להטבילו לשם עבדות מטבילו בפני שלשה ויודיעהו מצות שהעבד חייב, וכן לשפחה, כדמפרש התם ואחר עלייתם יברכו אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, כדאיתא בפרק קמא דפסחים [ז' ע"ב].
